Text
24 October 2021

נעה קסטל מציגה מקבץ צילומים שמכיל בתוכו מספר סדרות, אשר המאחד אותן הוא התבוננות עמוקה. כמו ארכיאולוג שמיחל למצוא עקבות חיים ושרידי התרחשות עבר, כך קסטל בוחנת את המרחב ותוך שיטוט בנופי הארץ תרה אחר ארועים שהתרחשו, והותירו אותות חרותים

סדרת הנופים המתמקדת באדמה ובצמחיה, מעלה טראומות קולקטיביות כמו מיתוסים ושברונם, צבא ומלחמות, הגירה ועקירה, שרב גדול. כל אלו מהדהדים במרחב כמו גלדים על פצעים. בברוטליות ובעדינות, ברעש ובשקט, בכאב ובהשלמה

תצלומי התפנים הם בבחינת הנעדר הנוכח, מעידים על איזו נגיעה אנושית שעדיין מרחפת בחלל ומהריק שנותר אפשר לחוש את יופיה ועוצמתה

תצלומי האבנים הצבועות, שהן חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה של המרחב הצבאי; תוחמות את שבילי הבסיס, הופכות למילים כתובות, מגדרות צמחייה, משמשות נקודות ציון בשטחי ניווט, מציגים את האבנים הנעזבות. הצבא נמצא בתנועה, ובעוזבו שטח, נותרות האבנים מאחור, במרחב שהופך אל-זמני, בין צבאי לאזרחי; הן שוקעות לאיטן באדמה, סופגות את חומה של השמש הישראלית החזקה, נושאות איתן את זיכרון פעולת הסימון

הנוף ששב לעצמאותו, אם כן, אינו זה שהיה. הוא עבר הָתְמרוֹת, מהדהד בתוכו את הפעולות שנעשו בו, באדמה, בעצים, בדרכים, וקסטל בפעולה של חמלה ופיוס, מחזירה את היופי לשכון במרחב המצולם

דליה לוין

אוצרת עצמאית

לשעבר מנהלת מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 1993-2014